בנם של פרידה ומיכאל. גיא נולד ברמת גן ביום א' בתמוז תשנ"ב (2.7.1992), בן שני להוריו, אח לשרון ולמשה (מושיק).
בין גיא לאחיו הבכור הפרידו שנתיים ובינו לאחיו הצעיר שנה, כך שהם גדלו כשלישייה, מספרים ההורים. משגדל מעט המציא גיא לעצמו שם חיבה – גיאסקי, שמשמעותו תואר אצולה, תואר של נסיך.
גיא נולד בבית חולים הקריה בתל אביב ובשנתיים הראשונות לחייו גדל ברמת גן. בשנת 1994 עברה המשפחה לצור יגאל, ממזרח לכפר סבא. הוא למד בבית הספר היסודי "נוף צורים" ביישוב, המשיך לחטיבת ביניים "רמון" בכוכב יאיר ומשם לתיכון "הרצוג" בכפר סבא.
גיא בלט בלימודיו. הוא בלט בתפיסתו המהירה, באינטליגנציה הגבוהה שלו, בסקרנות וברצון לחקור כל נושא לעומק. "מוח כמו חומצה", היורד לעומקו של כל תחום, כך הגדיר אותו אחד ממוריו. נעם, חברה ללימודים, סיפרה: "אם הייתי צריכה לתאר את גיא במילה אחת – חופר. אם הייתי צריכה לתאר אותו בשתי מילים – צמא לידע".
בגיל עשר חלה גיא בסוכרת נעורים ובשנים הבאות הפסיד בשל כך ימי לימוד רבים. אך הוא התמודד היטב עם המחלה, ועם הזמן הוכיח את עצמו כאוטודידקט והצליח ללמוד את החומר בכוחות עצמו. בבית הספר הוא פיתח מנהג – בכל מדידת רמת הסוכר בדם עודד את סובביו לנחש את המספר שיופיע …
למרות היעדרויותיו הרבות הצליח גיא להשלים את החומר, והוא הצליח מאוד בבחינות הבגרות.
גיא גדל להיות צעיר דעתן, עקשן ובעל נוכחות, שדרש הגינות וצדק ולא ויתר על דרכו ועמדותיו. בעל אופי חזק היה, ידע להסביר היטב את עמדותיו ודעותיו בכל תחום והטביע את חותמו האישי בכל נושא. הוריו מספרים שגיא היה טיפוס של שחור ולבן, לא של גוונים – הוא קלט מצב מסוים, ידע מה לא בסדר ומה צריך לעשות כדי לתקן את המצב.
כתבה טל, חברה ללימודים: "גיא היה האדם הכן והשקוף ביותר שהכרתי, ההיפך המוחלט של צביעות. וגם כשהוא החליף מסכות … כולן היו שקופות וממשיכות לחשוף את האני המוחלט שלו".
גם בבית, כשנוצר מתח מסוים ביחסים או כשחש שנענש שלא כראוי, קרא גיא את בני הבית לבירור. כך זימן פעם את בני הבית ב"בקשה לזימון בית דין משפחתי", שנושאיה – ערעור בגין פסק דין שניתן שלא כצדק, ובקשה לצדק בגין שימוש בכוח, השפעה וסמכות שלא כיאות. במכתב רשמי למדי אך גם מלא הומור הוא פירט את כללי המשפט והצהיר, בין היתר: "האדון גיא כץ מבקש לייצג את עצמו במהלך ההליך המשפטי. במהלך המשפט האדון הנ"ל מבקש את הזכות לקרוא לעד כל אדם רלוונטי, כל עוד יושבע בקיסה [החתולה] למסור את האמת לאמיתה ודבר פרט לאמת, אחרת יסתכן בלעורר את זעמה … בנוסף הנ"ל מתחייב לקבל עליו את החלטתם המשותפת והאחידה של השופטים הנכבדים".
האויב הגדול של גיא היה השעמום, מספרים הוריו. הוא למד, צייר, שיחק במשחקי מחשב מול מתחרים מכל העולם ועסק בספורט באינטנסיביות.
גיא צייר מאוד יפה, והציור הרגיע אותו. בין היתר הוא הירבה לצייר את חתולת הבית האהובה, חתולה פרסית מעורבת ושמה קיסה (ברוסית – כינוי לחתול). החתולה גדלה בבית ארבע-עשרה שנים, והייתה אהבתם הגדולה של שלושת הילדים.
הספורט שבו התמחה גיא היה הוקי רולר – משחק הוקי כשלרגלי השחקנים רולרבליידס. במשחקים הוא בלט במהירותו ובמהירות התגובה שלו.
גיא אהב מאוד משחקי מחשב, והמשחק האהוב עליו היה "מבוכים ודרקונים" (DND). הוא השתייך לחבורה שבנתה עולם שלם סביב המשחק ותיעדה זאת בכתב, כולל תסריטים מלאים ותפקידים לכל משתתף. גיא היה המסטר במשחק, אשר מילא את עולמו בתוכן ובעניין. בעקבות אהבתו למשחק הוא גם אסף חרבות ענק, גילה עניין בתרבות ובמוזיקה של יפן וכונה על ידי חברים – גיא סנסיי. כשגיא פגש אדם חדש, הרבה פעמים שאלתו הראשונה הייתה: מה אתה מעדיף, סמוראים או נינג'ות?
גיא גם שיחק ב"קונקס" – משחק המאפשר בנייה בתלת-ממד. בין היתר בנה מטוסים, מכוניות ואף דינוזאור מהלך.
בזכות עיסוקיו אלה לגיא הייתה אנגלית מצוינת, אותה דיבר במבטא אמריקאי מושלם – עד כדי כך שמורתו לאנגלית התפלאה לגלות שהמשפחה אינה דוברת אנגלית בשגרה. הוא גם דיבר רוסית, אותה לימד את עצמו בעזרת המחשב.
הבית בו גדלו שלושת האחים היה מרכז מפגש לחברים, שקראו לשלושה: הכצי"ם. גיא בלט בין החברים בבית, ועם השנים בלט גם בבית הספר. סיפרה שחר, חברה ללימודים: "אני זוכרת אותו מהימים הראשונים של החטיבה, נער די נמוך, די רחב, ומאוד סגור בפני העולם … תמיד חשבתי שמזל סרטן מתאים לו, ולו רק משום שגם הוא עטה שריון כבד סביב הנפש שלו, המורכבת ממילא. אבל נהיינו חברים טובים כמעט מהרגע הראשון … כל כך הרבה רגעים עברנו יחד, כמו הלימודים המשותפים, המפגשים אחרי הצהריים ובסופי שבוע. ומשום מה גם אז, לא משנה כמה היה סגור, הוא תמיד היה במרכז, אפילו בלי כוונה – מעין כריזמה טבעית, שרק עכשיו אני מבינה שהייתה לו.
כשעברנו לתיכון שמתי לב לשינויים אצלו. הוא כבר לא היה כל כך נמוך, גם לא כל כך רחב, אלא בריא וחזק יותר בכל מובן … בנוסף לכך נדמה שהשריון שלו התפורר עם הזמן. הוא חייך, גם חיוכים דביליים נורא, צחק מכל הלב (וגם פיתח הומר ייחודי משלו על הדרך), הרשה לעצמו לדבר על שטויות, חיבק ובכלל פתח לפנינו את עומק אישיותו. הוא באמת פרח ושגשג בקצב מהיר".
שני, שלה גיא עזר רבות בלימודים ובחיים החברתיים בבית הספר, סיפרה: "אתה תמיד עודדת, תמכת, עזרת ושמחת לראות אותי בכל מצב. היית בעל שמחת חיים כל כך גדולה … תמיד היה לך משהו חכם להגיד על כל דבר ועל כל נושא, וזה היה פשוט כיף לנהל איתך שיחה. אני חושבת שעזרת לי להתפתח בהמון תחומים באישיות שלי: בחברה, בלימודים ובביטחון העצמי שלי".
סיפרה אווי, חברה: "גיא, היית בכל רמ"ח איבריך אציל נפש, חכם, מקסים וגורם לכל אדם לרצות להיות החבר שלך. הדרך בה תמיד דאגת לכולנו, בה הראית והוכחת את עצמך כג'נטלמן מוחלט המציע עזרה … כל כך חכם, נותן עצות טובות ובעל קסם אישי מיוחד במינו. בכל שיחה היינו דנים בנושא ובוחשים בו שעות על גבי שעות, כי על הדעות שלך אין מצב לוותר …"
לקראת סוף הלימודים בתיכון התחיל גיא לדבר על הצבא. למרות מחלתו, סוכרת נעורים, לא הייתה לו דילמה אם לשרת או לקבל פטור. היה ברור לו שהוא מתנדב לשרת כי כך חונך, למלא חובות למדינה. סיפרה חברה ללימודים: "ידענו שזו הולכת להיות עבודת נמלים בשבילו להגיע לשם ובכל זאת הוא לא התלונן על הקושי, רק מדי פעם הביע אכזבה מדחייה נוספת של תאריך הגיוס שלו. כשהוא כבר התגייס, אי אפשר היה לפספס את הניצוץ החדש בעיניים שלו".
גיא התגייס לצה"ל ביום 23.2.2011. כשאר בני משפחתו הוא ביקש לשרת בחיל האוויר. הודות לנתוניו הגבוהים הוא נבחר ליחידה לשיתוף פעולה, המתאמת בין חיל האוויר לחילות היבשה. גיא היה גאה מאוד בשירותו וביחידה.
סיפר חבר ליחידה: "איך יודעים שכבר שמונה בבוקר? גיא נכנס למשרד ומודיע 'בוקר טוב' בקול עמוק ובחיוך רחב … אחוז הנימוסיות ביחידה עלה פלאים מאז שגיא הגיע, תמיד אומר 'סליחה, אפשר בבקשה, אני יכול להפריע רגע?' … וכמובן גם רמת העומק ורוחב הידע בתחום התעופה. רק גיא יכול להיכנס לחדר ולהצהיר 'אני לא מבין למה סקאד B נחשב בקטגוריית הטילים לטווח בינוני ולא טווח קצר', או 'מדוע מנוע כוכב טוב יותר ממנוע טורי'?"
סיפר יפתח, חבר ליחידה: "אני זוכר איך הוא כל הזמן הסתקרן, שאל, למד, ניסה לדחוף את עצמו לדעת יותר ממה שהוא אמור לדעת, והכול על דעת עצמו. הרבה פעמים הצעתי לו עזרה בדברים אבל הוא אמר 'לא, אני רוצה לגלות לבד' … והתכניות שלו להמשך הדרך. גיא, כל הזמן אמרת שאתה אוהב את התפקיד אבל לא נהנה ממנו ותמיד שאפת להתקדם. אני זוכר שאמרת שאתה לא יודע אם לחתום קבע או לא, אבל שלקורס קצינים אתה חייב לצאת".
יריב סיפר: "אהבתי את הפעמים בהן ניגשת אלי ואתגרת אותי בשאלות. היה לך ניצוץ שהבריק בעיניים בכל פעם שצברת עוד פיסת מידע ורשמת אותו בפנקס הקטן שלך".
כתבה לינדה: "היה בך המון תוכן. אי אפשר פשוט לקרוא לך גיא, כי זה היה הרבה יותר מזה. התמימות, העדינות, הנחמדות, האהבה והחברות שהענקת ליחידה רק גרמו לי להרגיש ששווה להיות כאן, שיש אנשים שאכפת להם … מקסים, ומצחיק, וחכם, ואכפתי, טוב לב, נאמן, סקרן ומלא באמביציה כל יום מחדש. וריגשת אותי יותר מכול שהיית כאן, חייל של היחידה לשיתוף פעולה, אמיתי, רגיל, ובכל זאת מיוחד. בחרת להיות חלק מהמערכת והיית נאמן לה, וחסיד לה".
גיא נפל בעת שירותו ביום י"ב באייר תשע"א (16.5.2011), אחרי החמרה במחלתו. בן שמונה-עשרה בנפלו. הוא הובא למנוחת עולמים בחלקה הצבאית בבית העלמין בכוכב יאיר. הותיר הורים ושני אחים.
ספד לגיא מפקדו, אלוף משנה ירון: "מבט חודר, בולט, זקוף קומה. שואל וחוקר, צועד במסדרונות היחידה. סקרן, לא מתעייף, מחייך, עוד פיסת מידע – זוהי דמותך, גיא.
הכרנו משפחה מדהימה שהביאה אותך אלינו, נחוש לשרת, לתרום, להיות חלק ממשהו גדול. מבטך ודמותך ילוו אותנו שנים רבות. נכנסת ללב … ולאלבום התמונות, לזיכרון לבדו, מוקדם מדי, בחטף.
נזכור, נכאב, נתעצב ונחייך – לזכרך. אתה חלק מהיחידה לשיתוף פעולה – לעד!"
ברשת פייסבוק הוקמה קבוצה לזכרו של החבר גיא כץ, בה כותבים חבריו ואוהביו. רבים מהכותבים הם מקבוצת "החבר'ה בוקר" – בני נוער מהיישוב שהיו מגיעים בהסעה לבית הספר מוקדם משאר התלמידים, והתגבשו לחבורה סביב גיא.
שחר כתבה: "גיא לא היה עבורי סתם ידיד, ו'חבר טוב' היא גם הגדרה לא מדויקת בשבילו. הוא היה ועודנו חלק בלתי נפרד מחיי וממני עצמי, מישהו שבאמת לא הייתי מסוגלת לדמיין את חיי בלעדיו.
אבל עכשיו הדמיון הפך למציאות. מתגעגעת אליו, לרודן הבולשביקי, לגאון המרושע, לגיימר, לסרבן הפייסבוק ה(כמעט) נצחי, לבחור עם הטעם אולי הכי נוראי במוזיקה שיצא לי להכיר, לצייר בחסד, לדעתן בעל התשובות המוכנות מראש, לחובב הפיזיקה המושבע, לאיש השיחה שמעולם לא שעמם, ל'ג' (הכינוי שנתתי לו פעם), לחלק ענקי בפאזל של חיי, לחבר הטוב, אולי הכי טוב".
כתב חגי: "נקטפת מאיתנו מוקדם, מוקדם מדי. והרי היו לך כל כך הרבה דברים עוד לעשות … רבים מאיתנו כבר גמרו אומר בליבם להשלים עבורך את כל מה שלא הספקת להשלים. לקרב את העולם לחזון שלך איך עולם צריך להיראות, לכתוב את כל מה שלא סיימת לכתוב, להקדיש לך כל מעשה, בעיקר אם היית אומר על זה פאנצ'-איט. ואת הפאנצ'-איט הזה אני באמת אנסה שלא לקלקל".
דנה כתבה: "ועכשיו גיא, אני רק רוצה שתדע שאני מתגעגעת אליך מאוד, ואמשיך להתגעגע … כי בכל הבדיחות, המשחקים, התחרויות והרגעים הקטנים והסתמיים של היום יום יהיה חסר משהו – והחיסרון הזה, הריקנות הקטנה הזו, תמיד תזכיר אותך, גיא. ובכל הרגעים השקטים בהם לא יעבור לי דבר בראש אני אמשיך למצוא את עצמי בוהה באוויר, ואז מסיטה לאט לאט מבט למעלה ותוהה – איפה אתה עכשיו? … כנראה שבפנים זה אף פעם לא יתעכל באמת, זה תמיד יישאר לא הגיוני, מוזר. איך אתה, שהיית הכי טוב, הכי שפיץ, שתמיד ניצח את כולם כמעט בכל דבר אפשרי, לא הצלחת לנצח גם את המחלה הארורה הזאת?"
כתבה סנה: "גיא, תודה על שהיית מאזן אותי כשהייתי יוצאת מפרופורציה, על שהיית מבלה איתי ומדבר איתי על נושאים ששנינו יודעים שלא היינו מדברים עם אנשים אחרים, תודה על הכנות שלפעמים החזירה אפילו את הראש המעופץ שלי לעולם האמיתי. תודה על שהיית אחד האנשים הבודדים שהיו שם בשבילי עם מספיק סובלנות … תודה על הכול".
אופיר כתבה שיר לזכר גיא: "… למה נדמת ביום שליו כמו זה? / למה הלכת בגיל כה צעיר? / ואין תשובה, ואין עונה / רק רשרוש העלים לוחש / רק קול הציפורים מהדהד / רק הרוח את הלילך מלטפת / ורק אותה תחושה רעה נשארת // …
בין השבילים החשוכים שלא נגמרים / בין טיפות הגשם הרטובות והקרות / בין הרוחות המתחזקות עוד ועוד / בין הכוכבים המנצנצים מעל ראשינו הגדולים / היכן? היכן אתה בתוך כל זה?"
(מתוך מפעל ההנצחה הממלכתי "יזכור", שנערך ע"י משרד הביטחון)
