יובל דגן ז"ל

יובל, יובי בפי אוהביו, גדל והתחנך בכפר-סבא.

למדבבית הספר היסודי "ברנר", שם התגבשה קבוצת חברים שחלקם צעדו איתו יחד לחטיבת הביניים "שרת" ועד לתיכון הרצוג. חברים אלה היו חברי ילדות קרובים אתם התחיל לשחק כדורגל בכיתה א\ב ואתם גם שיחק בבגרותו בהפועל כפר-סבא.

דוד אבי (הדוד של יובל) היה קרוב מאוד אליו, הם היו יוצאים לטיולי משפחות יחד אותם כל כך אהב ולפעמים גם לצלילה.

דוד אבי נפטר לאחר בר המצווה של יובל. יובל היה במשבר מאוד גדול כתוצאה מכך. הדוד היה דמות מאוד משמעותית בחיי המשפחה וליובל בפרט.

אחד הערכים החשובים בחייו היה משפחתיות חמה ודביקה. כל שישי בערב נפגשים אצל סבתא בתיה וסבא נג'י, כשיובל הנכד הצעיר במשפחה היה ה"כוכב" של המשפחה. 

ליובל יש אח –ירדן.

יובל היה ילד טוב, אהוב על כולם אנרגטי ומוקף חברים. מצא זמן ללימודים ,לאימונים וגם לחברות עם בנות. חברו הטוב של יובל, תומר, שנולד בהפרש של חמישה ימים, חגג איתו ימי הולדת משותפים. 

בתקופת החטיבה יצר קשרים עם ילדים מפנימיית שטיינברג. היה רגיש אליהם ובילה איתם זמן רב "הייתה לו זיקה לעבודה עם נוער ועזרה לאחר.

כשהגיע לתיכון "הרצוג" הפך להיות מרכז העניינים. חיבר בין חברים שונים בביישנותו, בצניעותו ובאישיותו המיוחד. מערכת היחסים עם המורים ב"הרצוג" הייתה קרובה, אישית ורגשית. הוא העריך מאוד את המורים. "הייתה לו רגישות חודרת ללב כשהוא משלב בין צחוק והומור לנושאים רציניים ברומו של עולם.

בסוף כיתה י' הייתה תחושה שהכדורגל גובה ממנו מחיר כבד, זמן יקר וסדר העדיפויות השתנה-הרצון שלו ללמוד גדל (לא כדי להיות התלמיד הכי טוב).

בסוף כיתה י' עזב את הפועל כפר-סבא, אך תמיד המשיך לשחק כדורגל "כדורגל היה אהבת חייו". בנקודה זו הוא פיתח את הצד ההומני שלו –בחר להרחיב פסיכולוגיה וספרות בתיכון, סיקרנו אותו התנהגויות בני אדם ונפשם.

בסוף כיתה יב בעבודת הפנ"ם (פרוייקט ניהול משק מודרני) שעשה הוא בחר בפסיכולוגיה בנושא" מוטיבציה של בני נוער לשירות קרבי". הוא ניסה לבדוק את הדעות הפוליטיות של ההורים-האם נטיה ימנית או שמאלית, משפיעה על המוטיבציה לשירות קרבי.

כחלק מהלימודים במגמת ספרות היה לו חיבור מדהים עם המורה שלו. מאוד אהב את הצפייה של המגמה בהצגות ובמחזות.

בכיתה י' התוודה ליכולת הכתיבה שלו. הוא כתב את השיר "עץ הזית בו חפצתי מכל" בו הוא מחפש עץ זית בכל מקום. עידן רייכל הלחין איתו את השיר.

אמו: " יובל היה תלמיד טוב, הוא השקיע בלימודים במידה שאפשרה לו לעשות מה שצריך לעשות, להגיע לבית הספר בזמן וגם להנות כשצריך".

למד עם המורה לאנגלית, אוולין, שהביאה את הסרט על בנה שנפל**

בסוף תקופת התיכון תקופת יא יב הוא היה עסוק בהכנה לצבא, התאמן באופן אישי כהכנה לגיבושים של השייטת שאותם סיים אבל לא עבר אליה.

מגיל שנתיים צלל בבריכה וסיים קורס צלילה, כשים ובריכה מילאו חלק ניכר בחייו והשייטת הייתה חלומו. 

אבי הביא לו מחזיק מפתחות של השייטת וכובע של חייל הים ורצה לשלב צבא וים.

​

יובל עשה שנת שירות ובחר לעבוד ב"קדמה" עם נוער בסיכון. שנת השירות הייתה שנה מאוד ומשמעותית בחייו. הייתה לו יכולת גבוהה להקשיב, היה בו רצון מאוד גדול לתרום מעצמו, ולחבר בין אנשים, להיות מעורב בקהילה. הוא חי בקומונה של 12 חברים (6 בנים ו-6 בנות).

בשנת השירות יצר קשר מיוחד עם חניכים שנפלטו ממסגרות חינוכיות ועברו לכפר נוער.

הוא רצה שהם יהיו חלק נורמטיבי מהחברה, שיגיעו לשירות צבאי ויתרמו את חלקם.

בכפר הנוער הוא עבד בחממות ומאוד אהב את העבודה בחקלאות ורצה לעסוק בזה לאחר השחרור. הוא נהג להתפאר במקום ובעבודה והיה מוכן להראות לכל אדם את מקום העבודה. בזכות שנת השירות הייתה לו אפשרות לחזור לגיבוש השייטת, אך הוא ויתר על זה כדי להתמקד בשנת השירות.

כשהתגייס סוף סוף בנובמר ליחידת אגוז מאוד שמח על זה. תמיד טען ש"אגוז" היא יחידה שעובדת מאוד קשה, יודעת לתרום ונשארת עם הרגליים על הקרקע.

תוך כדי השירות הצבאי נהג להגיע לתיכון- מאוד אהב את האנשים והמורים.

דיבר עם תלמידים על חשיבותה של שנת השירות, עודד אותם לצאת לשנת שירות ולעשות שירות משמעותי בצה"ל- דברים שהוא האמין בהם.

עבר מסלול הכשרה של שנה ו-4 חודשים מסלול מאוד מאתגר.

לקראת סוף המסלול-שבוע לפני סוף המסלול- היה אימון "מסכם קרב מגע". הוא פרק את הכתף יצא לתקופה של שיקום בבית שכללה ניתוח. לאחר 8 חודשים בבית כאזרח הוא ביקש לחזור לצבא, ומכיוון שנשארה לו פחות משנה לשירות החובה הוחלט לא לגייס אותו. יובל לא הסכים לוותר ואחרי תקופה אושר לו לחזור לצבא, בהתחלה בפרופיל נמוך. במסגרת זו הוא עשה תפקידים לוגיסטיים לטובת הצוותים הלוחמים, אך מהרגע שחזר היה ברור לו שהוא עושה הכל כדי להיות לוחם.

המפקדים זיהו אצלו יכולת מנהיגות מאוד טבעית, ידע להניע אנשים מהצוות לפעולה-תמיד ברוח טובה, תמיד הצליח לרתום אותם לעשיה בחיוך גדול. בסוף הטירונות מונה למפקד כיתה של הצוות.

"החברים מספרים שהם עשו כל מה שהוא ביקש מהם רק בגלל שהוא ביקש מהם".

הייתה לו כריזמה ויכולת להפעיל את הקסם האישי שלו על כל סובביו. 

הוא היה המורל של הצוות. כתב שירים ,שר וניגן מעט בגיטרה יחד עם חברים שניגנו אף הם.

בסוף המסלול היה מיועד לצאת לקצונה. ההתלבטות הייתה מאוד קשה-מצד אחד רצה להישאר עם הצוות ומצד שני ביחידה לא כל כך הסכימו לוותר עליו כקצין.

בחודש מאי, חודשיים לפני המלחמה ("צוק איתן"), הגיש בקשה לוועדת חריגים שתחזיר אותו לצוות לתפקיד לוחם. הוועדה אישרה ויובל חזר לצוות בתפקידו הקודם-מ"כ ועשה אותו כאילו לא הייתה הפסקה.

מיד עם חזרתו לצוות היחידה, היחידה עברה לעוטף עזה, וכשנחטפו 3שלושת הנערים, יובל שהיה בבית באותה שבת היה צריך לחזור לצבא. הוא והצוות התאכזבו שלא נשלחו לחברון לחפש את הנערים אלא נשארו בעוטף עזה. באותה תקופה התחילה ההסלמה בדרום.

הם עברו מישוב לישוב לפי הצרכים הביטחוניים עד שהתחיל מבצע "צוק איתן" כשיובל שלושה חודשים לפני שחרור. הם היו בצוות הבכיר ביחידה, ולכן קיבלו את המשימות המורכבות מכולם. המשימה האחרונה שאליה הם יצאו הייתה בין הלילה של היום הראשון לשני, הם יצאו למשימה מאוד חשובה במטרה להביא מודיעין עם מפות של מנהרות הטרור בעזה. כשהגיעו ליעד המבוקש הפתיעו את הצוות 2 פיצוצי מטען, הראשון גרם למותו של טל יפרח והפיצוץ השני גרם למותו של יובל. רוב חברי הצוות נפגעו- כולל מפקד היחידה שהיה איתם באותה פעולה.

יובל היה מוטרד מהמצב הבטחוני בדרום והיה לו ברור שצריך לעשות משהו כדי להפסיק את ירי הטילים ושאם צריך להיכנס לעזה כדי לעזור, הם יכנסו כי בשביל זה הם חיילים-כך הוא טען.

*את דניאלה (חברה שלו) הוא הכיר במגמת ספרות. הם היו חברים בקשר הדוק 

*בכיתה יא יצא למסע לפולין המסע הזה מאוד השפיע עליו, עיצב את זהותו כיהודי וכישראלי. במכתב שאימו כתבה לו לפולין היא כתבה "זה שאתה על אדמת פולין היא הוכחה לכך שעם ישראל חי וקיים".

*יובל תכנן לאחר הצבא לצאת לטיול הגדול עם הצוות כמסורת של היחידה עם תומר חברו ואחר כך עם דניאלה.

*היה מאוד ברור לו שהוא רוצה לעסוק בחקלאות בגלל החיבור הגדול שלו עם האדמה ולעסוק בעבודה עם נוער- ראה בכך שליחות מאוד חשובה.

*רוח ההתנדבות שלו הייתה מאוד גדולה. גם בתקופה שהיה פצוע בבית הוא המשיך להגיע לכפר הנוער וראה במה יוכל לסייע בתקופה זו. זה קשור לאופיו האופטימי ושראה תמיד את החיובי בכל מצב.

יובל האמין שהאדם מעצב לעצמו את המציאות, שיש לנו את היכולת לבחור בדרך וגם להנות ממנה כך שגם במצבים של קשיים שעבר הוא תמיד שמר על אופטימיות ושמחת חיים שמאוד איפיינה אותו- "החיוך הענק הזה והעיניים הבורקות"

היכולת שלו לאהוב כל אדם היא מדהימה. המגע והחיבוק היה מאוד חשוב אצלו. הוא תמיד חיבק ונגע באנשים גם מבפנים. יובל הצליח להגיע למצב שהוא אוהב את האחר כמו שהוא אוהב את עצמו והחיבוק שלו היה חיבוק אדיר – חם ומכל הלב.

ידע לשמור עם החניכים שלו "מקדמה" על קשר גם כשהיה בצבא כי מאוד אהב אותם והיה חשוב לו שיצליחו בחיים. הוא שמר על קשר עם חברים מכל תקופות חייו ותמיד חיבר בניהם.

היה אוהב טבע מושבע, אהב את הארץ, אהב לטייל הארץ, אהב מעיינות של מים והוא פשוט נהנה מהטבע.