נדב, יליד רמות השבים, נולד
ב -י' בסיוון תש"ן, 3.6.1990
בבית היולדות "מאיר" שבכפר סבא.
נדב, בן ליהודית ודרור, השלישי בסדר האחים, נעמה ארז, נדב ואלון.
מגיל קטן נדב הבין שהוא צריך להיות גדול…
נדב היה תינוק שהתפתח בקצב מטאורי, כאילו שהוא הבין את משמעות החיים, הוא הבין שהוא צריך להיות גדול. בגיל עשרה חודשים, הוא כבר התחיל ללכת, ומהר מאוד הוא רץ.
"הוא לא אהב לאכול את המאכלים שתינוקות אוכלים, ולכן הייתי מאכילה אותו בלילה את כל מה שהוא לא אכל ביום" מספרת אימו. נדב היה ילד מאוד סקרן ותמיד רצה ללמוד דברים שגדולים יודעים, הוא היה פעלתן ואהב מאוד לבנות ולחפור בגינה. אימו מספרת: "הוא היה מבקש ממני שאראה לו תוכניות בטלוויזיה", ואז הוא היה מחקה את כל מה שהוא ראה בטלוויזיה.
בגיל צעיר נדב אהב לעשות הכול לבד. למד לשחות כבר בגיל 4-5 והיה ספורטאי מילדות. הוא לימד את עצמו לרכוב על אופניים. וחקר דברים בעצמו, בבית הספר הוא גם היה לומד דברים לבד, פותח ספרים ולומד…הוא אהב להעשיר את עצמו בידע העולם.
הכישרון באומנות
נדב השתתף בשיעורי אומנות. עוד בימי ביה"ס ביקשו ממנו להיות אוצר של תערוכות. אמו נזכרת: "בכיתה ד' הגעתי לביה"ס והוא הראה לי איזה פסל יפה שהוא עשה. הוא תמיד עזר למורה לאומנות" מספרת אמו: "אלו צדדים שלא הכרתי אותם בבית".
הוא גם ביקש ללמוד פיסול והתחיל לפסל בישוב אצל טליה ואורית. יום אחד החליט שהוא רוצה גם לצייר וביקש מטליה ואורית שילמדו אותו לצייר יפה יותר.
הצטיינות בספורט
נדב היה ספורטאי ואדם עם ערכים, כבוד ומידות טובות, מוטיבציה רבה ושאיפה למצוינות. דגל בעבודה קשה, יכולת התמדה ונחישות. כבר בגיל 10 התחיל להשתתף בחוג טקוואנדו והיה חבר נבחרת ישראל, אלוף ישראל לנוער וסגן אלוף ישראל לבוגרים. גם בתחום הכדורגל עשה נפלאות. המאמן של הכדורגל ביקש מאימו שתכניס את נדב לחוג, אך אימו טענה שהיא לא יכולה לשלוח אותו לשני חוגי ספורט. המאמן הדגיש: "את לא חייבת לשלם לי כסף, אני פשוט רוצה שהוא יגיע למשחקים ולתחרויות". אכן כך היה, נדב לא היה מתאמן והיה משתתף רק בתחרויות כדי שהישוב יזכה במקומות גבוהים.
ילדות של כיף בישוב
נדב השתתף בתנועת הנוער של הישוב רמות השבים, שנקראת "האיחוד החקלאי" והלך לקורס פעילים. הייתה ילדות כזו של כיף ביישוב, שהחברים יוצאים לבד אחה"צ ורוכבים יחד על אופנים, הולכים לבריכה ומאוד עצמאיים…משחזרת אימו.
בתיכון בכפר סבא ע"ש חיים הרצוג
בתיכון נדב הפך להיות רציני יותר. הוא לא אהב את המסגרת של ביה"ס ולא את המורים, אבל היה לאימו הסכם עם המחנכת שלו, נאווה
"!אחת לכמה זמן נדב היה אומר לאימו: " אימא, אני לא הולך יותר לביה"ס, זהו גמרנו אני פורש, נשאר בבית
אז נאווה הייתה מתקשרת ושואלת לשלומו כאילו הוא חולה ומתי הוא יחלים ויחזור וככה היא החזירה אותו ללימודים גם שם הוא המשיך עם תעלולים. שקיות מים ומי יודע מה עוד
ביום הראשון של כתה י"ב הוא יצא מהבית באמצע הלילה לבית הספר למחרת ראיתי במחשב כי הוא לא סגר את הצ'ט
שהוא וחברים התכוונו לגנוב תרנגולות מלול ברמות השבים ולפזר אותן בבית הספר. זה לא הצליח כי הילד שהיה אמור להגיע עם רכב עשה תאונה בדרך הוא וחברים כתבו שלטים ותלו אותם על הגדר הם התחבאו לראות מה יקרה, אבל המנהלת הגיע ב-6 וחצי בבוקר ותלשה הכל.
"כשייפתח עליי, כשייפתח את העולם כולו אשכח…"
לקראת הצבא היה נדב נחוש להתגייס ליחידה קרבית, הוא התכונן, רץ בחולות והרים משקולות. נדב התגייס במרץ2009. מטרתו הייתה ללכת בדרכו של אביו דרור, ולשרת בסיירת הצנחנים. נדב היה רגיל להצטיין ולהשיג את מבוקשו, אך במהלך הגיבוש לסיירת הוא נפצע, וכתוצאה מחתך עמוק בשורש כף היד נאלץ להפסיק את הגיבוש ולשרת בגדוד 202 של הצנחנים
בבית הספר התקשה לקבל מרות, לא כך בצבא
בראשית הטירונות הבינו את יכולתו בספורט הוא יצא למחנה אימונים מיוחד והשתתף בתחרות ריצה של יחידות שונות בצה"ל וזכה עם קבוצתו במקום הראשון. הוא סיים כמצטיין מסלול של הכשרת צנחנים, וקיבל סיכה מוזהבת. הוא נשלח לקורס מיוחד בוינגיט על מנת להכשיר אותו לעתיד שידע כיצד לאמן חיילים אחרים
הוא הצטיין בקורס מ"כים (מפקדי כיתה)
מפקדיו בקורס מ"כים ביקשו להשאירו להדרכה, אך הוא נאבק כדי לחזור לשירות בעזה עם חבריו לגדוד. הוא רצה להיות בכל מקום שבו יש תקרית ולהילחם, נדב אמר "אני רוצה להילחם, לא התגייסתי כדי להכשיר מ"כים לצבא". "הוא היה חייל מורעל ואהב את הצבא, הוא שמח בצבא". נדב היה פטריוט, על דגל שהביא מהבית, חתמו כל חבריו לצוות והדגל נדד איתם מבסיס לבסיס.
